פסח כשר ושמח, ובשורות טובות.
הרב הגאון רבי יהודה חיים לייב אוירבך זצ״ל, אביו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, פגש יהודי זקן שזכה להיות אצל הנועם אלימלך, רבי אלימלך מליז׳נסק.
שאל אותו: מה אתה זוכר ממנו? והשיב שהיה אומר לו את הפסוק:
“חֵבֶל יַעֲקֹב נַחֲלָתוֹ”.
וביאר: יש חבל ארוך הנמשך מיעקב אבינו ועד ביאת משיח צדקנו. ובעקבותא דמשיחא – החבל מתחיל להתנדנד בעוצמה. ורק מי שמחזיק חזק, בכל הכוח, זוכה להישאר מחובר ולראות את הגאולה. אלו הם המאמינים שהשם יתברך מנהל את העולם כולו בהשגחה פרטית, ושאין דבר שקורה במקרה.
אנחנו חיים בדור שבו פעמים רבות אין יציבות – לא במה שקורה בעולם ולא במה שקורה בחיים האישיים.
בתקופה האחרונה, כשחווינו מציאות של חודש ימים של מלחמה, עם פחד גדול, חוסר ודאות ואי־יציבות מורגשת – הדברים מקבלים עומק נוסף. הקב״ה מעמיד אותנו בניסיון של אמונה.
לא דווקא כשמבינים – אלא דווקא כשלא מבינים.
שם מתגלה האמונה האמיתית: האם אנחנו ממשיכים לבטוח גם כשקשה? האם אנחנו נשארים ילדיו גם כשלא רואים את התמונה המלאה?
אמונה היא מלשון אמון.
ומהו אמון? זה ללכת עם האמת עד הסוף, להחזיק בה גם כשיש קולות אחרים, גם כשהלב מתבלבל – ועדיין להישען על הקב״ה בביטחון שלם.
לפני שלושה שבועות הייתי בחתונה של חברה טובה שלי. הלכתי יחד עם אמי היקרה, והייתה שם שמחה גדולה ומרגשת, ברוך השם.
הכלה שמחה לראות אותי, וגם אני שמחתי מאוד לראות אותה. אבל בתוך כל השמחה – הרגשתי קושי. אפילו לומר “מזל טוב” לא יכולתי, כי לא הייתי מול המחשב שדרכו אני מתקשרת.
ומי ששואל – גם הדיבור שלי אינו ברור מלידה, וזה חלק מההתמודדות שלי. לכן אני מתקשרת באמצעות מחשב מיקוד מבט.
זה רגע קטן, אבל הוא לא פשוט. יש רצון גדול לומר, לשתף, לברך – ולא תמיד זה מתאפשר.
אבל דווקא שם ניסיתי להיאחז באמונה. לומר לעצמי: גם זה מדויק, גם זה לטובה.
אני לא מבינה הכול – אבל אני בוטחת.
ואם יש אמון בבורא עולם – קל יותר לשאת גם את המקומות האלה.
אני מאמינה שהיא הבינה את מה שרציתי לומר – דרך החיוך.
ומתוך זה עלתה בי מחשבה עמוקה.
חג הפסח מלמד אותנו את זה בצורה החזקה ביותר.
בני ישראל יצאו ממצרים בלי יעד ברור, בלי צידה לדרך, אל תוך מדבר – מקום של חוסר ודאות מוחלט. בכל זאת – הלכו אחרי השם.
ועל כך אומר הקב״ה:
“זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ… לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה” (ירמיהו ב׳, ב׳).
אני רוצה לשתף בסיפור נוסף מהחיים, שבו הרגשתי משהו מהפסוק הזה.
את תחילתו שיתפתי כבר בשנה שעברה – וכעת יש לו המשך.
בקצרה: לפני כשנה העובדת שלנו עזבה, ונשארנו חודש שלם בלי אף אחת – תקופה לא פשוטה, מלאה באכזבות ובניסיון באמונה.
ובתוך כל זה השתדלתי להאמין שהכול לטובה, כולל הקושי העכשווי, גם כשלא רואים.
ובחסדי שמים, לאחר אותה תקופה מטלטלת – זכינו למצוא עובדת טובה מאוד, והרגשנו שמצאנו משהו מיוחד.
וכאן מתחיל החלק החדש של הסיפור:
אך לאחר כמה חודשים התברר שהעובדת לא תוכל להישאר – היא לא קיבלה ויזה, כלומר לא הייתה חוקית, למרות כל ההשתדלות. ההורים שלי פעלו, ניסו, ואני התפללתי… אבל התוצאה הייתה אחרת ממה שציפינו.
קיבלנו הודעה שהיא צריכה לעזוב. זה היה רגע לא פשוט.
עלה בי קושי גדול: איך מתחילים שוב, עם העובדת החדשה? מי מבטיח שיהיה טוב?
אבל בתוך כל זה ניסיתי להחזיק באמונה.
אמרתי לעצמי: את ההשתדלות שלי – עשיתי והתפללתי. עכשיו הקב״ה מנהל את ההמשך.
ובחסדי שמים – מצאנו עובדת חדשה, טובה ומתאימה מאוד. בהתחלה זה היה מאתגר, אבל היום אני רואה כמה טוב יצא מכל הסיפור הזה.
אז לא הבנתי. היום אני כן מבינה קצת.
ולפעמים – גם לא מבינים בכלל.
אבל דווקא שם – בתוך הקושי, בתוך הבלבול – שם נבחנת האמונה:
להמשיך ללכת אחרי השם, גם כשזה מרגיש כמו “בארץ לא זרועה”.
בעזרת השם, נזכה כולנו להתחזק באמונה שלמה, להחזיק חזק בחבל – גם כשהוא מתנדנד,
ושהקב״ה יזכור לנו את האמונה שלנו לטובה.
שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, ברחמים.
פסח כשר ושמח.